שלום הרב עמיחי, "אני לומד בישיבה בבני ברק האם תוכל לדאוג לזוג תפילין עבורי?" הייתי מופתע שבחור ישיבה מבני ברק מבקש את עזרתי, וביקשתי להבין מה הסיפור שעומד מאחורי הבקשה שלו. והוא נענה ברצון ושיתף אותי:
שמי עומרי קסלר מקרית אונו. גדלתי בבית אשכנזי, לא דתי בכלל, אבל כשהייתי ילד, לפעמים בשבת
אבא היה לוקח אותי לבית כנסת ספרדי. החזן והמתפללים שם נהגו לזמר מנגינות עם מקאמים, וזה שבה את הלב שלי.
גדלתי ולמדתי במגמת מוזיקה בתיכון חילוני בקרית אונו, והיינו עושים חזרות באולם שהיה ממוקם בקומת קרקע של בניין. בקומה העליונה באותו בניין היה ממוקם כולל אברכים – שלוחה של ישיבת 'אור החיים' בראשות הרב ראובן אלבז שליט"א.
זכרתי את המקאמים מבית הכנסת, ורציתי ללמוד אותם. שאלתי את המורים למוזיקה מי יכול ללמד אותי והם שלחו אותי לקומה העליונה – "יש פה למעלה כולל אברכים. שאל אותם!". עליתי לכולל ומצאתי אברך שיכול ללמד אותי מקאמים.
הוא לא דיבר איתי על אמונה, לא על עבודת השם. לא על תורה ומצוות. רק לימד אותי את המקאמים. יום אחד כשישבנו, אמרתי לו: תראה, הרבה זמן אתה מלמד אותי את המקאמים. באמת תודה רבה! תגיד לי, מה זה כל הספרים שיש לכם פה? מה אתם עושים פה עם ערימות הספרים האלה כל היום?"
"מה זאת אומרת? אנחנו לומדים תורה, לומדים גמרא…" ענה האברך. שאלתי אותו אם הוא יוכל ללמד אותי גמרא והוא דאג לי לאברך שהתחיל ללמד אותי. וכך אני, נער בן 16 חילוני לגמרי, התחלתי ללמוד גמרא ופתאום התחילו לצוץ בראש שלי שאלות מהותיות:
מה התכלית של החיים? בשביל מה אני חי? מה זה אומר שאני יהודי?
האברך התחיל לקרב אותי לאט לאט, עד שבתחילת כיתה יב' התחלתי לקיים כמה מצוות, ולהניח את התפילין שקיבלתי לבר המצווה.
לקראת סוף כיתה י"ב חשבתי לאן אני ממשיך בשנה הבאה, והגעתי למכינה קדם צבאית ליברלית-חילונית-
אנתרופוסופית ליד כפר ורדים בגליל העליון, עם תלמידים חילונים וערבים.
בכל בוקר התעוררתי לקול המואזין, ומצטרף לתלמידים הערבים שכבר השכימו קום. הם היו משתחווים על השטיחים וצועקים אללה וואכבר, ואני הייתי מניח תפילין ומתפלל.
גיליתי שהערבים מכבדים אותי מאוד בזה שאני מניח תפילין ומתפלל, בניגוד לשאר היהודים שלא הניחו תפילין ולא התפללו. זה נתן לי עוד חיזוק להמשיך ולחקור מה המשמעות של המצוות.
התהליך הפנימי של התשובה התבשל, עד שיום אחד תקפו אותי כאבי בטן נוראיים שלא נעלמו גם אחרי שפינו אותי לחדר מיון.
נאלצתי לעזוב את המכינה ולחזור הביתה כדי לעבור בדיקות וטיפולים רפואיים, והגיוס לצבא נדחה בשנה.
אמרתי לעצמי: "מה אני עושה עכשיו?" קלטתי שהקב"ה הוא זה שמשנה לי את התוכניות… ואמרתי לעצמי שאם כבר אני בבית, והתחלתי איזשהו תהליך – כדאי להמשיך לברר לעומק.
חזרתי לכולל שאותו הכרתי, וביקשתי ללמוד בחברותא בקביעות, וסידרו לי עוד ועוד חברותות.
ב"ה אחרי תקופה החלטתי לשמור שבת באופן מלא וקבוע ובהמשך עברתי ללמוד בישיבת 'נתיבות עולם' לבעלי תשובה בבני ברק עד הגיוס לצבא. בע"ה בעוד כמה חודשים אתגייס ליחידת 'חץ' – חרדים בחטיבת הצנחנים.
בדקתי את התפילין שלי, וגיליתי שהן כשרות בדוחק גדול… המליצו לי מאוד להחליף לתפילין מהודרות, במיוחד לאור העובדה שאני בחור שלומד בישיבה. אין לי כסף, והורי לא מסכימים לקנות תפילין עבורי ואחד החברים בישיבה נתן לי את המספר שלך ואמר לי שאתה תוכל לעזור לי. הבטחתי לו שבע"ה אחזור אליו בקרוב. לאחר כמה ימים הגעתי בהפתעה לישיבה בבני ברק ונפגשתי עם עומרי, וב"ה הבאתי לו זוג תפילין מהודרות. הוא היה מאוד מופתע שהגעתי אליו, והתרגש בצורה בלתי רגילה.
