בערב ראש השנה פנתה אליי שושנה מראשל"צ, אמא של חייל שנפצע בעזה וביקשה זוג תפילין עבורו. כך היא סיפרה: עמרי, הבן שלי מפקד צוות בסיירת גבעתי. לפני כחודש במהלך הלחימה בעזה הצוות שלו נפגע ממטען, הוא נפצע קשה מאוד והיה מורדם ומונשם במשך כמה ימים. בניסי ניסים הוא התעורר וחזר לעצמו (נשארו לו רסיסים בַּפָּנִים), ועובר שיקום במרכז הרפואי תל השומר. הוא פנה אליי וביקש שאשיג עבורו זוג תפילין".

מאד התרגשתי לשמוע את הסיפור ועל כך שהבן שלה מבקש תפילין, ושאלתי האם בכוונתו להניח אותם בכל יום? 

היא אמרה: "תראה, זה מורכב. כי הוא לא הקפיד להניח תפילין עד היום, וגם הדיבור קשה לו. אני לא יכולה להתחייב בשמו".

אמרתי לה שאין סיבה ללחץ, וביקשתי ממנה שתבדוק עם הבן שלה, האם הוא בע"ה מתכוון להניח תפילין בכל יום – ואם אכן כך, אז בוודאי שאתן לה עבורו תפילין מהודרות. 

היא חזרה אליי אחרי חצי שעה (!) כשהיא שמחה ונרגשת. "הרב עמיחי אתה לא תאמין! שאלתי את הבן שלי, והוא עונה לי: "אמא, בוודאי! מתחילת המלחמה, כשנכנסתי עם הצוות שלי לעזה אני מקפיד להניח תפילין בכל יום!".

הוא לא שיתף אותי בכלל בכך שקיבל על עצמו להניח תפילין בכל יום, וכך מתחילת המלחמה הוא מתאמץ להשיג תפילין ממישהו ולהניח… זה מרגש אותי כל כך שהבן שלי קיבל על עצמו להניח בכל יום, ועכשיו הוא רוצה שיהיה לו זוג תפילין משלו!" 

ב"ה דאגתי להביא לו תפילין ובתוך יומיים הוא קיבל זוג תפילין מהודרות למחלקת שיקום בבית חולים תל השומר. לאחר כמה ימים אמא שלו שלחה סרטון מרגש שבו עמרי מניח תפילין, עולה לתורה ומברך 'הגומל' על הנס הפרטי שלו.